על מדריכי מסעות, ג'רום ק. ג'רום, דגלאס אדאמס וכל השאר

 

"הפריטים הבאים עשויים להיות שימושיים עבור כלל המטיילים", כתבה המחזאית והמשוררת מריאנה סטרק ב-1828, "כריות, שמיכות, סדינים, ציפות וציפיות... מנעול לתיבת הכתיבה, קופסת גפרורים, פנס קטן, מפת שולחן, מגבות – חזקות ולא עדינות..." המידע החיוני הזה נכרך בין דפיו של אחד ממבשריו של מדריך הטיולים המודרני, שהתהדר בכותרת "מכתבים מאיטליה בין השנים 1792 ל-1798, המכילים התרשמויות מהמהפכה באותה ארץ ומצביעים על יצירות אמנות מפעימות שעדיין מעטרות עת פיזה, פירנצה, סיינה, נאפולי, בולוניה, ונציה ועוד, עם הנחיות לשימושם של מטיילים יחידים ומשפחות שיבחרו שלא להוציא את כספן על סיור מודרך". 
הכותרת הזו, הארוכה כאורך הגלות, בישרה בצניפת סוס, בשריקת קיטור, ובשקשוק גלגלים על לידתו של אדם חדש, ההומו טורנסנס – האדם המתייר.

 

ספנים, צליינים ורבנים
היו טקסטים שנועדו לשימושם של מטיילים גם לפני ספרה של גברת סטרק: מיומני הפלגה ביוון העתיקה – פריפלוס, "הפלגה מסביב" - שהכילו, מלבד ציוני מקום ונמלים גם מידע שימושי עבור הקברניט והספנים ביורדם לחוף, או יומני צליינים כמו זה של אגריה, נוצריה אמידה שהיתה הראשונה שדיווחה באורח זה על מסעה לארץ הקודש במאה ה-4 לספירה, אחת הנשים היחידות שעשו כן, והיחידה שהפנתה את הטקסטים שלה במפורש לנשים אחרות, וליתר דיוק, ל"אחיותי היקרות". גם יהודים פרסמו את חוויותיהם מביקורים דומים, כפי שעשה משולם מוולטרה, מלווה בריבית ותלמיד חכם ממשפחה מיוחסת ורבת מעמד, שעזב ב-1481 את פירנצה, שם הסתופף בחברת לורנצו דה מדיצ'י ובני אצולה אחרים, ונסע לחזות במו עיניו במקומות הקדושים, שנים ספורות לפני שעקר אליהם ידידו, רבי עובדיה מברטנורא. משולם משיא עצות למטייל, כמו המלצה לקחת שני סוסים – האחד בכדי לרכב עליו והאחר בכדי לשאת מזון ומים, שכן, אין בנמצא "מים מתוקים" לאורך המסלול, ומספר על "הליכות עמים וטבעי ארצות, אבנים טובות וכתבי-יד". אבל כמו מריאנה סטרק, שנים רבות אחריו, גם הוא מדווח על "מאורעות מדיניים", כמצב הביטחון הגרוע בדרכים (גם אז היתה בעיית אבטחה בעזה), תחזוקת האתרים הקדושים ושודדים ורוצחים שארבו לנוסעי השיירות. 

​

התייר המזדמן
אבל עד המאה ה-17 היו שמורים טיולים חוצי יבשות כאלו לבעלי הממון, שיכלו להרשות לעצמם שני סוסים ויותר, ודיווחיהם שימשו בעיקר את נוסעי-הכורסה, שקריאת תלאותיהם והרפתקאותיהם שימשה עבורם חלופה לדבר האמיתי. כל זה השתנה כשצעירים מהמעמד הגבוה, בעיקר הבריטי, התחילו לנהור אל היבשת "הישנה" ולחזות בשכיות החמדה העתיקות שלה, כחלק מטקס החניכה התרבותי שזכה לכינוי "התיור הגדול". 
ההיסטריון לעתיד, אדוארד גיבון, החל את הרומן ארוך השנים שלו עם שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית בעקבות "התיור הגדול" שלו באיטליה, וביהירות אופיינית לאדם צעיר ופריבילגי כתב כי "על פי חוק המנהג, ואולי ההיגיון, נסיעות לחו"ל משלימות את השכלתו של ג'נטלמן אנגלי". במהלך המאה ה-18 וביתר שאת עם עליית הרומנטיקה, "התיור הגדול" הפך de rigueur לכל אמן בשאיפה, חובה לכל בעל נפש רגישה, ולבסוף, אפילו comme il faut לנשים צעירות – עם בנות לוויתן, כמובן, כפי שמתאר א.מ. פוסטר ב"חדר עם נוף". גם גברים צעירים התחמשו בבני לוויה בסיוריהם הקונטיננטליים, שימנעו מהם faut pas וטעויות מביכות בעודם מבריקים את גינוני החצר שלהם בצרפת, יסחבו עבורם את חפצי האמנות שקנו בכמויות מסחריות באיטליה או את העתיקות שהעמיסו ביוון, כי תעשייה משגשגת פרחה סביב "התיור הגדול". מלבד השכלה ליברלית וליטוש קלאסי, הנוסעים גם רכשו מכל הבא ליד: כרכים עבשים בשפות עלומות, טלסקופי פליז מתקפלים, קופסאות הרחה מנגנות מכסף מעשה חושב, משקולות נייר משיש מקווקו עורקים, אבל גם פסלים מחוטבים לתלפיות, מזרקות אבן מוכתמות אזוב, דלתות עץ מגולפות ועוד ועוד ועוד, כל עוד הספיקו הממון וסבלנותם של פאפא ומאמא באחוזתם המשפחתחת באלביון. שם, באחוזה, או בבית העיר האופנתי, נבנו חדרים מיוחדים שבהם ניתן היה להציג את כל היפעה הזו, כשמעל האח משקיף עליה, בדרך כלל, דיוקנו של התייר האמיץ, שעון כנגד עמוד קורינתי שבור בגבו לנוף חורבות ציורי, פרי מכחולי הפוטושופ של אחד האמנים המקומיים שהתמחו בייצור סיטוני של כאלו, אחיהם הגדולים של גזרני סילואטות המזכרת הויקטוריאניות וציירי קריקטורות המדרחוב באילת. גם הדיווח על החוויה היה חלק חיוני ממנה. לעשות את "התיור הגדול" בלי לכתוב עליו היה כמו כמו לטוס לחופשה ולא להעלות לאינסטגרם סלפי בביקיני וסטורי עם כוס קוקטייל ועם היפים שלי בקולוסיאום. 
לסטרק לא היה זמן לזוטות שכאלה. הנסיעה המשפחתית שלה לאיטליה ודרום צרפת לא היתה מסע תענוגות גרידא. היא התלוותה להוריה ואחותה שביקשו להחלים משחפת באווירה הים-תיכונית החמה, ובמהלך שהותם בת שבע השנים ביבשת היתה סטרק עדה לא רק להשפעות מלחמת המהפכה הצרפתית על האזור, אלא גם למותה של אחותה (בניס, ב-1792), של אביה (בפיזה, ב-1794) ולבסוף, של אמה, כששבו הביתה לאנגליה (ב-1798). לאחר שהתאוששה מהטרגדיות שנחתו עליה במשך עשור, ישבה סטרק לכתוב את המדריך שלה, אבל לא מנקודת מבטה של גברת מעודנת ומפונקת שאינה צריכה להטריד את ראשה הקטן והיפה במורכבויות היום יום של השהייה בארץ זרה, אלא מהפרספקטיבה המעשית של מי שליוותה אנשים חולים וחלושים, נאלצה לקחת על עצמה את ניהול התקציב ולהתוות את מסלולי המסע. סטרק היתה חלוצת שיטת הדירוג, והשתמשה בסימני קריאה כדי לציין מקומות ואטרקציות שזכו אצלה לציונים גבוהים (!!!) וסיפקה לקוראיה המלצות שכללו לא רק מה לראות אלא גם מה לארוז, איפה להשתכן, מה לאכול, וכמה לשלם על כל דבר. המו"ל חד החושים, ג'ון מארי השלישי, הבין את פוטנציאל העדכון האינסופי שלו ידרשו מדריכים כגון אלה, ומכאן את הפוטנציאל למכור מהדורות מעודכנות שלהם, שוב ושוב, ומ-1828, הפך למוציא לאור של סטרק, תורם מהמוניטין המשובח שלו להצלחתם ולעלייתה של סטרק עצמה למעמד של סלבריטי בתחום, שאפילו זכתה להופעת אורח ברומן של סטנדל, "מנזר פרמה", שבו היסטוריון בריטי ג'ינג'י ונוח לכעוס סבור "שבאכסניה דורשים ממנו מחירים מופקעים על כל דבר, ובטרם ייאות לשלם אף תמורת הדבר הפעוט ביותר נהג לבדוק את מחירו בספר המסעות של מאדאם סטרק, שכבר נמכר בעשרים מהדורות, משום שהוא מציין לנוסע האנגלי הזהיר את מחירו של תרנגול הודו, של תפוח, של כוס חלב וכו' וכו'". 

​

רכבות, אופניים וסירות
ההמצאה שהושקה בשנה שלאחר הוצאתו לאור של המדריך והביאה למאריי הרבה לקוחות חדשים שינתה לנצח את דפוסי הנדידה של האנושות. השקתו של קטר ה”רוקט”, פרי עמלם של האחים ג’ורג’ ורוברט סטיבנסון, והרישות המהיר של אירופה במסילות רכבת, הפך את "התיור הגדול" לזול ולנגיש יותר – ולפיכך לאקסלוסיבי פחות. הוא כבר לא היה שמור לעשירים בלבד, ונפתח גם למשפחות מהמעמד הבינוני שנזקקו להדרכה מהסוג שסיפקה להם סטרק במדריך הפופולארי שלה. גם האופניים, שהומצאו על ידי הברון קרל פון דרייס בעקבות המחסור בסוסים שהביא איתו המשבר האקלימי של 1816, שינו ללא הכר את פניה של אירופה ואת האופן שבו עבדו, בילו, התעמלו, התלבשו וחיזרו בני התקופה. מועדוני רוכבים נוסדו לאינספור, ובין השנים 1870 ו-1890 היו בשימוש מיליוני זוגות באנגליה לבדה. הם לא היו זולים, מן הסתם, וב-1898 עלו הדגמים הפשוטים ביותר כ-1,000 פאונד במונחים של היום. אך מאחר שניתן היה לשכור, או לרכוש, אופניים משומשים בקלות ובזול, הוויקטוריאנים התחילו להזיז את התחת. לפי סוציולוגים מסויימים, האופניים והרכבת לא רק סייעו לפורר את מבנה המעמדות הנוקשה, אלא אף יצרו גיוון גנטי רב יותר בכך שאיפשרו ניידות רבה יותר שהרחיבה את "מעגל החיזור", שבסופו יכלו בני הזוג הבורגנים והמאושרים או האוהבים כחולי הצאוורון לצאת ברכבת לירח הדבש שלהם במחוזות אקזוטיים ולתייר בהם על שני גלגלים. 
אבל גם רווקים הוללים עשו שימוש בנפלאותיהן של הטכנולוגיות המהירות הללו כדי להגיע למחוז חפצם, שם יוכלו להתבטל כהלכה. ב-1889 החליט מסאי ומחזאי בריטי צעיר לכתוב מדריך המיועד בדיוק לטיפוסים כאלו, כמוהו וכמו חבריו. אך האנקדוטות ההומוריסטיות ששזר לתוך מה שהחל כמדריך נסיעות רציני, שכלל נתונים על נהר התמזה ויובליו, ביקורות על בתי מרזח לאורכו ותיאורים של אתרים בעלי חשיבות היסטורית לגדותיו, הלכו והשתלטו על הטקסט. העורך של המגזין Home Chimes, שם פורסם בהמשכים, גזר את מה שעוד נותר מכל המידע המועיל והשימושי הזה. הספר ראה אור שנה לאחר מכן, כמעט כפארודיה על מדריכי נסיעות: הרפתקאותיהם של ג'רום, ג'ורג' (וינגרייב, שהפך ברבות שנים שבהם נמנם בבנק למנהל בכיר ב"ברקליס") והאריס (קארל הנשל, שפתח בסופו של דבר בית דפוס בלונדון) במעלה ובמורד התמזה, כוללות דיונים דקדקניים בשאלת הצידה לדרך (הכל חוץ מנפט וגבינה), הסתבכויות עם ספינות קיטור, מלחמת חורמה בפחית שימורי אננס סרבנית ומאבקים בברבורים, לצד מעשיות דיג מופרזות, גרסאות קומיות של ההיסטוריה הבריטית והרהורים רומנטיים על הטבע ועל טבע הדברים. "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" הוא ספר מסע שדבר אינו מתרחש בו מלבד המסע עצמו, ושבו דעתו של המחבר מתפתלת ומשייטת עם פיתוליו של הנהר. למרות, ואולי בשל כך, הספר הפך להצלחה אדירה בן-לילה ומעולם לא אזל מהדפוס. "אני לא מבין מה קורה לכל העותקים שמדפיסים", כתב ג'רום לחבר. "אולי אנשים אוכלים אותם". תיאוריו האוהבים את נהר התמזה היו כה כובשים, עד שבשנה לאחר שראה אור לראשונה, עלה מספר הספינות על הנהר בחמישים אחוז.

​

גלגלי השינוי
ג'רום קלפקה ג'רום נולד ב-1859. בילדותו נקלעה משפחתו לקשיים כספיים, וביקורים של גובי חובות ואנשי הוצאה לפועל היו עניין שבשגרה בביתם. הוריו הלכו לעולמם בגיל צעיר – אביו כשהיה ג'רום בן 13 ואמו כשהיה בן 15 - והוא נאלץ לעזוב את בית הספר בגיל 14 ולצאת לעבוד כדי לפרנס את עצמו – בין השאר באיסוף גושי פחם שנפלו מקרונות רכבת. כשהיה בן 18 הצטרף לקבוצת תיאטרון נודדת, ומאוחר יותר, בשנות העשרים המוקדמות שלו שלח למערכות העיתונים כתבות, מאמרים, סאטירות וסיפורים קצרים, אך כולם נדחו. הצלחתו הראשונה היתה אסופה של קטעים קומיים קצרים על חוויותיו על הבמה, שהתפרסמה ב-1885. ארבע שנים לאחר מכן ראה אור "שלושה בסירה אחת", וצרותיו הכלכליות של ג'רום היו לנחלת העבר. ייתכן שחייו רוויי התלאות הם שעוררו בו את שאיפתו הגדולה והלא ממומשת - להיות לדיקנס של תקופתו, אך ההומור של ג'רום, מלאכת מחשבת של תזמון קומי, לשון המעטה לאקונית וכישרון מרהיב לתיאור סצנות ורישום זריז וחד של דמויות המבליחות לרגע, נטה יותר לכיוון "מועדון הפיקוויקים" ההיסטרי ולא ל"בין שתי ערים" ההיסטורי. ג'רום, ששאף להכרה אמנותית כל חייו, לא קיבל אותה. הוא נכנס אל עולם הספרות מבעד לשער ההומור, כשבעקבותיו כרוכות הצלחה מסחרית ואהבת הקהל. התוצאה היתה ביקורות צורבות. "אפשר היה לחשוב", כתב ג'רום בזיכרונותיו, "שהאימפריה הבריטית בסכנה. עיתון 'הסטנדרד' כתב עלי כעל איום על הספרות האנגלית וה'מורנינג פוסט' כעל דוגמה עצובה לתוצאות הבלתי נמנעות של השקעה בחינוכם של בני המעמד הבינוני". 
האימפריה – ואירופה כולה - אכן היתה בסכנה. סוף המאה ה-19 התאפיינה בשביתות עובדים, פעילות אנרכיסטית והתעוררות לאומנית, אך כל אלו לא הפריעו לג'רום להעיר מנמנומם העצל את חבריו הבטלנים ולגרור אותם ב-1900, אחת-עשרה שנה אחרי אותו מסע בריטי מפורסם, לדווש במעלה ובמורד גבעותיו הציוריות של היער השחור הגרמני. את הרפתקאותיהם של שלושת החברים (בלי הכלב) הנציח בספר "שלושה בבומל", מילה שמשמעותה בגרמנית היא "טיול" או "שיטוט". ואכן, השיטוט של הידידים בגרמניה של לפני מלחמות העולם, מניב, כמו קודמו, שפע מצבים מצחיקים עד דמעות, מהחוקים הדרקוניים שנאלץ למלא מי שמעוניין לטייל בה עם עגלת ילדים, דרך השימוש שעושים ג'רום וג'ורג' בשלושה פסלים זהים כדי לגמול את האריס משתיית בירה, ועד לפעם שבה מנסה ג'ורג' לקנות כרית ומוצא עצמו רוכש נשיקה מהמוכרת. רבות השתנה בעשור שחלף מאז פרסום מסעם הקודם: ג'רום והריס שניהם נשואים כעת לגברות דעתניות ואבות לילדים פעלתניים, וגם העולם סביבם השתנה - נעשה מהיר יותר ומרושת בחוטי טלגרף. המלכה ויקטוריה כבר שוכבת על ערש דווי והעידן שלו העניקה את שמה עומד להסתיים. כמו ספר האופניים של ה. ג'. וולס מ-1896, "גלגלי השינוי", גם "שלושה בבומל" מתעד את אירופה הנתונה במהלכה של טלטלה גדולה, פוליטית וטכנולוגית, ותלונותיו של ג'רום על רעות חולות כגון שיווק אגרסיבי ומודעות פרסומת בוטות, מהדהדות עד היום, כמו גם התובנות החודרות שלו על הנפש הגרמנית, תאוות הסדר שלה, סגידתה למדים, הצייתנות שלה וביטויי האכזריות שהיא מסוגלת להם.

 

תשכחו מזה
הסגידה הגרמנית למדים נותרה כשהיתה גם שבעים ואחת שנים לאחר מכן, כשהמליץ "מדריך הטרמפיסט לאירופה" על טיפים למסע במערבה של המדינה (מזרחה עוד היה מאחורי מסך הברזל באותה עת): "השגתי הרבה מאוד טרמפים כשלבשתי מעיל צבאי והסתפרתי קצר. אנשים רבים עצרו לי כי חשבו שאני בכוחות המזוינים", כתב תורם אחד למדריך, בעוד אחר הבהיר ש"הנכס הגדול ביותר שלי היה קילט. כמה נהגים עצרו מתוך סקרנות, אחרים התקפלו מרוב צחוק כשראו אותי. אבל מכיוון שהם תמיד הציעו לי טרמפ, לא היה אכפת לי. אז אם יש לכם קשרים בסקוטלנד, תשיגו קילט וצאו לדרך". המדריך, שכותרת המשנה שלו היתה "איך לחרוש את אירופה בעור שיניך", פרי עטו של האוסטרלי-לשעבר קן וולש, היה הראשון בגל של מדריכי נסיעות כמו ה"לונלי פלנט", שיועדו למי שבעבר יכול היה רק לחלום על "התיור הגדול", וכעת מתכנן לנגוס בכל מה שיש לעולם להציע תוך שהוא "עומד בתור במטבחי תמחוי, מקבץ נדבות עבור ארוחת הערב שלו או ישן בבתי קברות טחובים..." כפי שכתבה מבקרת אחת, או תוך שהוא ממשכן את השעון שלו או מוכר את הדם שלו, כפי שהמליץ המדריך עצמו. הנושאים שכיסה וולש נעו בין המלצות על אתרים וארצות (על הנוטרדאם בפריז: "שווה מבט", על אלבניה כולה: "תשכחו מזה"), לאיך להתנהל בשוק השחור וכיצד לתפוס טרמפים: "יש לזה גם צד אפל, והוא מגיע כשאתם 27 מילים משום מקום באמצע הלילה כשהגשם מרטיב אתכם ואין לכם שום אוהל או מחסה".
זה בדיוק היה המצב שבו מצא את עצמו דגלאס אדאמס לילה אחד, כשהוא תפרן, שיכור וספוג מים, לא רחוק מהיער שבו בילו ג'רום, ג'ורג' והאריס את הבומל שלהם. בחזקתו היה עותק מרופט וספוג מים לא פחות של "המדריך" של וולש, שלא סיפק לו הגנה מפני הגשם או את האפשרות להבין איפה הוא, למה וכיצד לתקשר עם החייזרים המקומיים. מותש, מבולבל ומוכה חמרמורת שכב על הארץ, נעץ עיניים בכוכבים ותהה איך יראה מדריך הטרמפיסט – לגלקסיה. את הסיפור על ההשראה לכתיבת "המדריך" סיפר אדאמס כל כך הרבה פעמים, עד שלטענתו שכח את האירוע עצמו וזכר רק את מאות הפעמים שבהן סיפר עליו. בהתחשב בכך שהיו לו יותר פרויקטים שכמעט הצליחו מכאלו שהצליחו, העובדה שה"טרילוגיה בחמישה חלקים" - כפי שהגדיר אותה בדיעבד - קרמה עור וגידים, היתה אירוע ברמת הסתברות כמעט אינסופית. 

​

הצלע השביעית
אדאמס נולד בקיימברידג', אנגליה, ב-1952. לאחר גירושי הוריו, כשהיה בן חמש, עבר לגור עם אמו ואחותו במעון לחיות שניהלה סבתו, ושבו למד את שיעוריו הראשונים על חמלה לעולם החי. גבוה וגמלוני, אדאמס נראה תמיד כמי שאינו חש בנוח בגופו, אפילו שנים לאחר שהפסיק לצמוח. ניל גיימן, שראיין אותו ב-1983, כשהיה עיתונאי צעיר ומוכה הערצה, תיאר אותו כ"גבר גבוה מאוד עם חיוך גדול ואף גדול ועקום מעט, כולו עצבני ומרושל, כאילו למרות גודלו המגוחך הוא עדיין גדל. הוא היה מגושם. הוא היה מועד על דברים או מתיישב עליהם בפתאומיות רבה ושובר אותם". 
אדאמס הצטיין בכשרונו הספרותי עוד בבית הספר, ומאמר שכתב על מוטיבים של שירה דתית ביצירותיהם של הביטלס וויליאם בלייק זיכה אותו במלגה לסנט ג'ון קולג' בקיימברידג', שם למד אביו לפניו. אבל יותר מהתשוקה ללכת בעקבות אביו, רצונו של אדאמס להתקבל לאוניברסיטה המהוללת נבע מתקוותו לקבל הזמנה ל-Footlights, אחווה סטודנטיאלית ואקסלוסיבית של קומיקאים שהתקיימה מאז 1883. הכניסה לאחווה התאפשרה בהזמנה בלבד, ובין חבריה ניתן למנות אמניות ויוצרים כמו אוליביה קולמן, סטיבן פריי, ז'רמיין גריר, יו לורי, ג'ון אוליבר, סלמן רושדי, אמה תומפסון, ואפילו המלך צ'ארלס. היא היתה אחד הגנרטורים הגדולים של הקומדיה הבריטית בשנות השישים, ונודעה כמי שהוציאה מחלציה שלל תוכניות מערכונים חצופות בבי.בי.סי, ואת גרהם צ'פמן, ג'ון קליז ואריק איידל, שלושה מששת חברי "מונטי פייתון" (לצד טרי ג'ונס ומייקל פיילין שלמדו באוקספורד וטרי גיליאם, אותו פגש קליז בניו יורק). אדאמס לא התקבל מיד, אבל ב-1973, שנתיים אחרי שהתחיל את לימודיו, ההזמנה המיוחלת הגיעה. 
כמו אחת מהמעליות של חברת "סיריוס קיברנטיקה", ניסיונותיו האוניברסיטאים של אדאמס הביאו אותו כמעט – אבל לא בדיוק – לאן שרצה להגיע. גראהם צ'פמן זיהה את כשרונו וגייס אותו לכתוב ואף להופיע בכמה מהמערכונים של "מונטי פייתון". לרגע נראה היה שהקבוצה מצאה את הצלע השביעית שלה, ואף העניקה לאדאמס קרדיט נדיר על כתיבה - כבוד שלא הרעיפה על איש מלבדו (ומלבד ניל אינס, שכתב והלחין רבים מהשירים שהופיעו ביצירותיהם של הפייתונים) - אך שיתוף הפעולה הלך ודעך ואדאמס המשיך הלאה. כמו ג'רום לפניו, הוא לקח על עצמו מגוון פרנסות משונות כמו סניטר בבית חולים, בונה אסמים, מנקה לולים ושומר ראש למשפחת אצולה מקטאר, בעודו מנסה את ידו כתסריטאי בסדרת הקאלט הבריטית "ד"ר הו", שוקד על קומדיית מדע בדיוני שהתבססה על ספר השיאים של גינס, שבה גזע חייזרי מנצח את המין האנושי בתחרויות של אתלטיקה קלה, ויוצר תסכיתים לבי-בי-סי. אחד מהם אמור היה להיקרא "קִיצֵי הארץ", כאשר בכל אחד מהפרקים המתוכננים מושמדת הפלנטה בדרך מגוכחת אחרת. בפרק הראשון התכוון אדאמס להרוס את כדור הארץ כדי לפנות מקום למעקף היפר-חללי, אבל אהב את הרעיון כל כך שהחליט לצרף לו את התובנה שהנצה בו באותו לילה אירופי גשום ואומלל. כך נולד "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", המספר את סיפורו של ארתור דנט, השורד ה(כמעט) יחיד מכדור הארץ, שיוצא בלוויית ידידו הטוב פורד פרפקט, במקור מפלנטה קטנה באזור ביטלג'וז ואחד מסוכניו של "המדריך", למסע טרמפים במרחבי היקום הכאוטי. 

​

קו מת
"המדריך" שודר לראשונה ב-1978. התסכית והרומנים שבאו בעקבותיו הצליחו במידה שלא תשוער, והספרים מכרו עוד בחייו של אדאמס כ-15 מיליון עותקים. אחריהם הגיעו סדרת טלוויזיה, משחק מחשב, מחזה, פאזל, קומיקס וסרט. אך למרות זאת נתקל אדאמס שוב ושוב בבעיות פיננסיות, שייתכן שנוצרו בעקבות חיבתו היתרה לטכנולוגיה באופן כללי ולמחשבי אפל באופן ספציפי, ואולי מנטייתו לטפח אוסף של גיטרות שמאליות (הוא היה שמאלי), שעמד עם מותו על 24. 
אבל הסיבה האמיתית נעוצה כנראה בעובדה שאדאמס מעולם לא היה קל כתיבה. "לאט ובייסורים", ענה פעם לשאלה כיצד הוא יוצר. אדאמס היווה סיוט לעורכיו, ואחד מהם נאלץ לכלוא אותו פעם בחדר במלון במשך שלושה שבועות ולנתק את הטלפון והטלוויזיה. "אני אוהב דד-ליינים", נהג לומר, "אני אוהב את ה'ווש' שהם משמיעים כשהם חולפים על פניי". עלילות לא היו אף פעם הצד החזק של אדאמס, שהעדיף פשוט לכתוב מבריק מאוד, מצחיק נורא, ולערום בפסקה אחת כמות רעיונות שהיתה מספיקה לסופר אחר לספר שלם. בראיון שנערך שנים ספורות לפני מותו והופיע באסופה "סלמון הספק", אמר, "אנשים מניחים שאתה יושב בחדר, נראה שקוע בהרהורים וכותב מחשבות נפלאות, אבל אתה בדרך כלל יושב בחדר, נראה אחוז חרדה ומקווה שעוד לא הציבו שומר בכניסה". 
באחת הפעמים שבהן, כנראה, השומר נעדר, הצליח אדאמס להתחמק ויצא למסע חובק עולם יחד עם מארק קרווארדיין, כדי לכתוב על המינים הנכחדים של כדור הארץ. התוצאה, "הזדמנות אחרונה לראות", היתה לספר האהוב עליו. ועם כל טענותיו על איטיותו הצליח אדאמס, בין הטיול הראשון שלו למדגסקר עם קרווארדין ב-1985, לבין סדרת המסעות שלהם שהיוותה את הבסיס לספר, לכתוב שני רומנים שעסקו בדמותו של הבלש ההוליסטי דרק ג'נטלי, שהראשון שבהם תואר על ידי מחברו, כשיצא לאור ב-1987, כ"סוג של סיפור רפאים-אימה-בלש-מסע בזמן-רומנטי-קומדיה-אפוס, העוסק בעיקר בבוץ, מוזיקה ומכניקת קוונטים". 
השילוב הזה אופייני לכלל הפרוזה של אדאמס, שהצליח לדחוס לתוך הנראטיבים הפיקרסקיים שלו כל קלישאת מדע בדיוני שניתן להעלות על הדעת, ועוד כמה שלא ניתן: חלליות מהירות מן האור המונעות בחדשות רעות, מסע בזמן אל ראשית היקום ולקיצו, אינטיליגנציה מלאכותית בעלת תווים דכאוניים, מכונות שיכולות לקרוא את העתיד ומפתחות הפרעות חרדה, להקות רוק כבד שמחריבות פלנטות, בירוקרטיה בקנה מידה קוסמי, שלטון בובות גלאקטי, דג מתורגמן וחייזרים מכל צורה, גודל, מין או מספר גפיים וראשים. 
אבל ההמצאות של אדמס – כמו מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית, שמוציאה אנשים מדעתם בכך שהיא מראה להם בדיוק מוחלט את אפסותם ביחס לגודלו האדיר של היקום, או שדה הבעיה של מישהו אחר, שעם הפעלתו מאפשר לנו להתעלם גם מהדברים החריגים ביותר, כומסות בחובם אמיתות אקזיסטנציאלסטיות, שמוצאות בסאטירה שלו ביטוי מבריק בפשטותו ובכושר המצאתו, שהדוגמה המובהקת ביותר שלהן היא התשובה לשאלת החיים, היקום ולכל השאר: 42. 
תיאוריות רבות הוצעו באשר לבחירה במספר הזה: האם מכיוון שאור שנשבר דרך פני המים ב-42 מעלות יוצר קשת בענן? או משום שזהו מספר השורות הממוצע בעמוד ממוצע בספר ממוצע בכריכה רכה? ואולי 42 מתייחס למספר החוקים בקריקט, משחק שנדון בהרחבה בספרי "המדריך"? האם יתכן שזו מחווה ליצירתו של לואיס קרול, שכן המספר 24 מופיע לעיתים קרובות ב"אליס בארץ הפלאות"? אדאמס עצמו אמר כי "חיפשתי מספר נורמלי לגמרי. מספר שאתה יכול ללא כל חשש להציג להוריך". 
הסרת האחריות העליזה הזו אופיינית לגיחוך שאדאמס מוצא בעצם היומרה שלנו לדעת וביומרנות כשלעצמה. במה יועילו לנו "האנציקלופדיה גלקטיקה" או "המדריך" ביקום הנמצא בתנועה מתמדת, שאין מידה לגודלו ולמרוכבותו? מול חוסר תוחלת שכזה יכולה לסייע רק עקשנותו המולדת של התייר הבריטי: יהיה זה ג'רום, ג'ורג', האריס או ארתור דנט, המוצא עצמו בעל כורחו בעיצומו של "התיור הגדול" מכולם ולוקח עמו את הפרובינציאליות שלו לכל מקום, כמו שמיכת ביטחון. הוא ניצב איתן בנורמליות המוחלטת שלו, עטוף בקרעי חלוק הרחצה שלו ובשרידי שפיותו – ששניהם הולכים ונפרמים, ומתעקש, על אף כל הפלאים סביבו, לדרוש ממסנטז המשקאות הידידותי של ספינת החלל, כוס תה כהלכתה. זוהי מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית שלתוכה מכניס אדאמס את קוראיו, זו המאיינת את כל מאות העמודים שכתב פורד פרפקט עבור "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" בעת שהותו בכדור הארץ לשלוש מילים: "לא מזיק ברובו". מצד שני, זו מילה אחת יותר משהעניק קן וולש לאלבניה. 

​

לשם ובחזרה
ג'רום ק. ג'רום הלך לעולמו ביוני 1927, אחרי שסבל משבץ. הוא היה בן 68, וזכה לראות את הגרמניה שבנופיה המאורגנים דיווש מתמסרת לאכזריות שזיהה באופיה הלאומי. הוא היה בן 55 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, מבוגר מכדי להתגייס, אך התעקש למצוא דרך לשרת והתנדב לשירות האמבולנסים הצרפתי. חוויותיו במהלך המלחמה שינו אותו עמוקות ומזכירתו סיפרה כי בשובו "היה אדם שבור". ג'רום נגעל מלהט הקרב הפטריוטי שאפיין רבים מהסופרים בתקופתו, "אלו שמדברים על כך שמלחמה היא משחק", הוא כתב, "צריך לגרום להם לצאת ולשחק בה".
דאגלס אדאמס מת מהתקף לב במאי 2001, בגיל 47 בלבד, ולא זכה לראות את האייפון שהשיקה החברה הנערצת עליו בעולם. הוא לא הספיק לשחק בטאבלט, שפרט לעובדה שהמילים "בלי פאניקה" אינן מודפסות באותיות גדולות ומסבירות פנים על גבו, הוא התגשמותו הפיזית של אותו מאגר רשמי של כלל הידע והחוכמה הידוע כ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ובעיקר, הותיר אחריו התחלות, כיוונים ומחשבות. הוא הותיר אחריו גם אלפי חובבים, שחוגגים כל 25 במאי את "יום המגבת", לזכרו של האיש שידע, ממש כמו מאדאם סטרק, כמה חשובה המגבת לתייר: "מגבת היא הדבר השימושי המסיבי ביותר שאפשר שיהיה לטרמפיסט הבין-כוכבי... כל אדם הנוסע בטרמפים לאורכה ולרוחבה של הגלקסיה, מסתפק במועט, מבקר בפרבריה, נאבק לנוכח סיכויים אפסיים, מנצח ועם זאת יודע היכן המגבת שלו, הוא בבירור אדם שאין לזלזל בו".
לעומתם, לפחות מעריץ אחד הביע את הערכתו בממדים גלקטיים יותר: זאפוד ביבלברוקס של ימינו, מנכ"ל SpaceX, אילון מאסק, האיש שמתכנן לפתוח את החלל עבור "התיור הגדול" של העתיד, הצהיר כי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הוא אחת היצירות האהובות עליו, והטמין בתא הכפפות של מכונית ה"טסלה רודסטר" ששיגר למסלול סביב כדור הארץ עותק של הספר, עם שלט על לוח המחוונים המורה לחליפת האסטרונאוט הריקה שנכבלה למושב הנהג: "בלי פאניקה". 
ג'רום ואדאמס חולקים יותר מספרי מסע המתאפיינים בהומור שופע. שניהם מתמחים בהצבת האדם הסביר – בהנחה שהגבר הבריטי הממוצע יכול להיתפס ככזה – בסדרה של מצבים מופרכים היוצאים אט-אט משליטתו, וברצף של עימותים מגוחכים עם ברבורים תוקפניים או רובוטים דיכאוניים. הטכנולוגיה, על תחלואיה ויתרונותיה – בדמותן של ספינות קיטור חצופות או ספינות חלל קפריזיות - משחקת תפקיד ביצירת התנאים שאיפשרו את ההרפתקאות של גיבוריהם וממסגרת אותן. ובליבת הזהב של יצירתם מפעמות אותן תחושות של בלבול והשתאות המאפיינות את כל המסעות, המפגש עם הזרות המערערת המגדירה את המוכר וגורמת לנו לאחוז חזק יותר במגבת שלנו. אם סטרק, קודמיה וממשיכיה, ניסו לייצר עבור התייר עוגני-מידע בטוחים במרחבים האקזוטיים שמחוץ לביתו ומבצרו, הרי שג'רום ואדאמס יודעים היטב שמה שבאמת נח מעבר לסף דלתנו הוא הכאוס, וההצצה לתהומותיו היא התיור הגדול האמיתי.